<h1>מנכין לה</h1>
<h2>דף נב.</h2>
את זה שלח אלי הרב רבי אליעזר דקינון בן הרב רבי יוסף זלה"ה מורינו האשל הגדול הר' שלמה אשר שמו הולך בכל פלך, אשר מעיינותיו חוצה נפוצו, ואני נבזה וחדל אישים הכנסתי ראשי בין ההרים הגדולים, מגדלים מבארות מים עמוקים דולים, רבותי אשר בצרפת אשר בהם בטחתי להדריכני ולהעמידני על האמת. כי אני האיש אשר לו הריב נגד האלמנה, אמנם מקבלי טענות סתמו בעל הריב כי חששו פן יהפכו בזכותי, ועל כן התעברתי על ריבי לדון לפניהם איך דבר זה יצא מפיהם, ועוד החזקתי והתאמצתי לדעת ולתור חכמה אם מאתי הלכה נעלמה. ושלחתי איש עתי אל רבינו הגדול הרב ר' מאיר אשר חשכים מאיר, הטענות ודברי רבותינו וראיותי בצדיהם. ועד עתה בקשתי ולא מצאתי ציר נאמן לשלחו לפני כבודך, והנה עתה השם אנהו לידי והקרה זה הבחור אלי, ומרבינו תצא תורה לכל ישראל, ועל כן שלחתי לפני כבודו כל דבריהם כדי שיבואו דבריו ויכריעו ביניהם. אמנם על כל פנים יחזירם אלי כי עדיין הדין תלוי ועומד. ושלום רב אל רבינו הר' כחפץ הצעיר שבתלמידי תלמידיו אלעזר בן הר' רבי יוסף זלה"ה.
נחנו חתומי מטה הובררנו להיות מקבלי טענות בין בני ראובן נגד אלמנת אביהם, ותבעו לה שהיא נושאת ונותנת בנכסים שהיו לאביהם יותר מכדי כתובה, ועל כן אמרו לה רצונך שתשבעי על כתובתיך ואם הדין נותן שתטלי כתובה על פי הדברים שנאמר מנגד תטלי והשאר נחלוק בינינו. וענתה ואמרה האלמנה אל בני ראובן כי אין בנכסים עתה בשעה שאנו עומדים לדין כדי כתובה לא בכסף ולא בזהב ולא במטלטלין, ואפילו בשעה שהניח בעלה חיים לכל ישראל לא היה לה כי אם אחד עשר ליטרין במשא ובמתן לבד המטלטלים ושלש (אצבעות) [טבעות] זהב ושתי אבנים משובצות אחת בזהב ואחת בכסף, ועל דבר (ה)שבועת הכתובה ענתה האלמנה הנזכרת שאינה רוצה לישבע עכשיו ורוצה להיות ניזונת מן אותן הנכסים כאשר היתה עד עתה.
וענו בני ראובן ואמרו כי בודאי אינם יכולים לכופה לישבע כל זמן שאינה תובעת כתובה, אבל הם רוצים כאשר הנכסים בחזקתן דבחזקת יורשים קיימי שתתפרנס על ידם, אם יפסקו לה בית דין שיהיו לה מזונות מעתה והלאה, כי אומרים הם כי כבר אכלה שיעור הקרן שהניח לה אביהם ולא נשאר היום אלא השבח והשבח ליורשים ואין לה ליטול לא כתובה ולא מזונות על השבח [בכורות נ"ב ע"א] כי הנכסים השביחו מחמת נכסים, ואף אם טרחה בהם להשביחם כיון שמזונותיה עליהם מעשה ידיה שלהם, ואף אם לא אכלה שיעור הקרן רוצים הם שתתפרנס על ידם, כי אינה (מחזקת) [מוחזקת] בהם לפי שלא תפסה אותן ולא הוציאתן מן הרשות שהיו מונחים בחיי אביהם, עד כאן טענת בני ראובן.
וענתה האלמנה הנזכרת שלא עשתה שום תפיסה אחרת כי אם בענין זה שאחד מבני ראובן מסר לה בחיי בעלה מנכסי אביהם שהיו בידו לפרנס אביו לישא וליתן בהם ולעשות כל צורכי הבית, ובאותה חזקה היא עומדת ורוצה שתועיל לה. ואף לאחר מיתת ראובן אביהם באתה האלמנה הנזכרת ואמרה לפני שני בני ראובן הנזכרים והתחננה להם שישימו עיניהם עליה ועל בן אחר שהניח לה אביהם ולפרנסו וללמדו ספר, והם אמרו לה שתתפרנס היא והוא על הנכסים שהניח אביהם בבית, ועל אותה חזקה היא באה. ועוד אמרה אלמנת ראובן לאחד מבניו שמסר לה נכסים שביארנו למעלה כי הנכסים אינם מספיקים לפרנס אותה ואת בנה ועל זאת רצתה לישבע בפניו, ואמר לה אותו בן ראובן הנזכר שעל כך רוצה להשביע אכן תהא ניזונת והולכת היא ובנה על הנכסים שהניח אביהם בתפיסת הבית, ועל אותה חזקה היא באה ואינה רוצה לצאת מחזקת הנכסים אם לא על פי בית דין שיפסקו לה מזונות, עד כאן טענת האלמנה.
וענו בני ראובן שלשה אחים אנחנו שלא ידענו מזה הענין שום דבר ואותם השלשה אחים שהיא מביאה ראיה שצוו לה כך וכך אינם פה שנוכל (לקבוע) [לתבוע] להם, וע"כ השלשה שלא צוו לה אינם רוצים שתהיה פרנסת הקטן ומזונותיו ולימודו על חלקם (אם) [שאין] הדין נותן ומה שעשתה לא מדעתם עשתה. וגם על מה שהיא אומרת שהאחרים החזיקוה, ענו בני ראובן הנזכרים דכיון דלא תפסה בהם למזונות לפני עדים ולא הוציאתן מן הרשות שהיו מונחים בשעת פטירת אביהם לא מהניא אותה חזקה אדרבה ברשות היורשים נפלו, ואפילו אם תפסה בהם לא מהניא תפיסה דלאחר מיתה אם אין לה עדים שתפסה בהם מחיים או לאחר מיתה. ואם יפסקו בית דין דמהניא תפיסה דלאחר מיתה למזונות, רוצים בני ראובן שיצאו הנכסים מחזקתה שהרי אכלה שיעור הקרן כאשר ביארנו למעלה. וגם כי (בדברה) [בזבזה] אותם שעשתה מזונות בנה הקטן הנזכר עליהם שלא מדעתם ודבר זה אין מוטל עליהם, ורוצים בני ראובן שתשלם להם אותן הוצאות שעשתה לבנה הקטן הנזכר שלא מדעתם, ואף כי אמרו בני ראובן שאינם צריכים לזה, שהיא מודה שלא עשתה שום תפיסה אחרת רק אותה חזקה שביארנו למעלה. וגם מזהירין לה אותם בני ראובן התובעים שאם תופסת בנכסים מעתה משעת העמדה בדין שלא תועיל לתפיסה כאשר היא באיסור ברכה, כאשר ראינו כתוב וחתום מיד הר' ר' יוסף, כבר עברו ששה שבועות שקבלה עליה ברכה שלא לבזבז הנכסים ושלא לעשות מזונותיה מהם עד שיגמור הדין.
ועוד תבעו בני ראובן אל אלמנת אביהם, כאשר כנסה אביהם הכניסה לו כל מה שהיה מבעלה הראשון ולא הוציאה ולא שיירה שום דבר מאותן הנכסים שהכניסה לו לא לעצמה ולא לאחרים, ועל כן בכל מקום שהם ברשות היורשים נפלו, ורוצים לגבות מהם כתובת אמם אחר גביית כתובת אשת אביהם כדין כתובת בנין דכרין דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת בנין דכרין [כתובות צ' ע"ב], וגם לא יחלוק בנה הקטן הנזכר עמהם דכתובה נעשה מותר לחברתה, עד כאן טענת בני ראובן. וענתה להם האלמנה כי לא היה לה כלום כי אם מאה דינרים אשר נתנה לבעלה ויותר לא היה לבעלה בידה בשעה שכנסה לחופה. וענו בני ראובן כי יותר ממאה דינרים היה לה בשעה שכנסה אביהם, והכניסה לו סתם כל הנכסים שהיו לה מבעלה הראשון, ואף לא קבל ממנה כי אם מאה דינרין ונתרצה בכך ולא שאל לה יותר [ולא] כאשר היא אומרת בעבור כי היא אומרת שלא היה לה יותר בשעה שכנסה לחופה, ואמרו בני ראובן כי רוצים הם להביא ראיה שיותר נכסים היו לה וידועים היו לבעלה (וקנאתו) [וקנאם] מידה, אם לא תביא ראיה שהיא עשתה שטר מתנה או הברחה לעשותן כנכסים שאינם ידועים לבעל בשעה שנכנסה לחופה. וענתה האלמנה כי לא היה לה יותר ממאה דינרין בשעה שכנסה לחופה (ונתרצית) [ונתרצה] בכך ויותר לא תבע לה ראובן בחייו ולא היו בחזקתו, ואחרי שנתרצה בכך ולא תבעה בחייו אין היורשים יכולים לתובעה כלום. ואמרו בני ראובן כי אין להפסיד בכך אחר שהכניסה לו סתם מה שהיה לה כי בעבור זה שתק ונתרצה ראובן בכך שהיו אותן נכסים ידועים לו ולאחר מותו נפלו ליורשיו. ועוד אמרו בני ראובן מאחר שהם מוצאים שהיו לה נכסים מבעלה הראשון ולא היו יותר על כתובתה הראשונה שהניח בעלה הראשון חיים לכל ישראל ולא [נתמעטו] בשעה שכנסה ראובן הנזכר והכניסה לו סתם וגם היו ידועים, ואם לא נשבעה בשעה שכנסה ראובן הנזכר (נשבע) [תשבע] עתה על כתובת בעלה הראשון, ואם יכולה היא שתאמר בשבועתה שאותם נכסים היו לה יותר מכדי כתובתה אנו פוטרין אותה מזה. שמואל בן הרב ר' שלמה הנשיא זלה"ה משה בן הרב ר' זכריה יוסף בן הרב רבי נתנאל זלה"ה.
אנכי החתום מטה הודעתי אליכם לפע"ד ע"ד בני ראובן אשר שאלו לאלמנת אביהם ראובן שתשבע על הנכסים אשר עתה בידה אם יתירים על כתובתה, ואם הדין נותן שתטול כתובה כפי הדברים אשר אמרו מנגד, והם אומרים כי הושבחו הנכסים מעצמן, ואף אם טרחה בהם להשביחם כיון שהיתה ניזונת משל יתומים מעשה ידיה שלהם, ובעבור זאת אומרים היתומים כי אין לאלמנה לא כתובה ולא מזונות על השבח רק על הקרן אשר הניח לה בעלה בשעה שמת, והיא אמרה כי לא הניח לה בעלה בשעה שמת רק אחד עשר ליטרין במשא ובמתן ומטלטלין ושלשה טבעות זהב ושתי משבצות אחת מזהב ואחת מכסף. ועל פי התביעות הללו (הודעני) [מודיעני] אליכם אם האלמנה זו השביחה הנכסים אשר היו בידה והשביחו הנכסים על ידה, יקח מן השבח לאמצע, ויגבה מן חצי השבח אשר לעצמה מזונותיה, ומזונות הנער ינכה מן חלקו המגיע לו. ואם אמרה בשעה שמת בעלה ליורשיו ראו מה שהניח לי בעלי ואין מגיע לשיעור כתובתי, והיתומים נתרשלו ולא הטו אזן אליה להשביעה ולהוציאה מן הנכסים, יען כי ידוע כי לא היה בנכסים שיעור כתובה ובעבור זאת לא חשו להשביעה, לא השביחה לאמצע אלא לעצמה, ותשבע בפניכם בשעת שהניח בעלה חיים לעולם הנכסים אשר היו בידה לא הגיעו לכדי כתובתה, והקרן והשבח הכל שלה, כמ"ש בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"ב] במשנה וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. ואם רוצה לקחת מזונות על הנכסים עד כדי כתובתה, יכולה לקחת לאמצע מזונות על הנכסים שהניח לה בעלה ומה שתפסה בין מחיים (בלאחר) [בין לאחר] מיתה עבור מזונות, אבל עבור כתובה נחלקו חכמי ישראל אם התפיסה מועלת מחיים במטלטלין, ועד שיעור כתובה יכולה להחזיק עבור מזונות ולא יותר כמו שפירש הר"י ז"ל. וצריכה לישבע כמה היו הנכסים בשעה שמת בעלה בין ידועים בין אינם ידועים לבעל, וכל מה שהיה לה מבעלה הראשון עד כדי כתובה מראשון הכל קנוי לבעל וצריכה לישבע עליהם, ואם היו קיימין בשעה שמת בעלה ויתירים על כתובתה משני המותר ליורשים. ואם רוצה להתפיס מזונות על הנכסים עד כדי כתובה, תשבע שלא תבזבז על הנכסים אשר תחזיק וצריכה לשבחם עבור היתומים בשבועתה מעתה. (ועוד) [ועל] דבר היתומים אשר תובעים כתובת בנין דכרין, אמת הדבר כי כתובה נעשית מותר לחברתה, ואם יש בנכסים מותר דינר יקחו היתומים כתובת אמם וזאת כתובתה והיתר יחלקו בשוה. ומי אני כי בררתם אותי להורות, אם למדתי כבר הכל שכחתי בעונותי. אכן למדוני חבירי אשר בעיר הזאת והסכמתי לעצתם כי המשפט נכון ואמת ואין עליו לפקפק. ושלום אל דייני ישראל ולכל ישראל חיים (לבדם) [לעולם] ושלום. מרדכי בן הר' ר' יוסף הלוי דב"ח.
על דבר אלמנת ראובן והיתומים, נראה לי שהדין עם האלמנה דתפיסה מהניא למזונות משום דאיכא תרתי למבין, ואף על גב דאיכא דמוקמי לה מחיים, אשנוי דחיקי לא סמכינן להוציאה מחזקתה. ורוב הדברים הכתובים מעבר הדף נ"ל שאין בהם ממש, ובעונותי כי איני בריא ואיני יכול להשיב על כל טענה. סוף דבר יניחו האלמנה בחזקתה פן יעבור על לא תטה משפט כו' [שמות כ"ג]. פרץ בן הרב רבי אליהו ה"ע זלה"ה (זה הועתק ממה שאנו זכורים מבחוץ מתשובות מורינו ורבינו הרב רבינו פרץ שיחיה).
נדרשתי לאשר שאלוני, מן האלמנה אשר לא היה לה שיעור כתובתה כאשר מת בעלה, והיא לא נשבעה והיתה מתפרנסת מן הנכסים ימים רבים ומוחזקת בנכסים ותפסה הנכסים לאחר מיתה, והיא השביחה הנכסים לאחר זמן מרובה מן השבח אשר השביחה לעצמה. נראה לי כי התפיסה מועלת לאחר מיתה בין לכתובה בין למזונות כיון דמטלטלי משתעבדי לכתובה כתקנת הגאונים אין חילוק בזמן הזה. וכל מה שדקדקו התוספות במסכת כתובות [פ"ד ע"ב] ולרבי עקיבא לא מהניא כלל ורבא אמר כגון שתפס מחיים, ושם פי' המורה ור"ת, ומה שפי' בזמן הזה לא שייך כל זה כיון דמטלטלי משתעבדי לכתובה ולמזונות. ועל אותה דינתנו ליורשים אומר כי דוקא בימיהם [ינתנו] ליורשים [ו]לא יתנו לאשה, אבל עתה דמתקנת הגאונים משתעבדי לאשה ולבע"ח יתנו להם מדרבי נתן. גם כי הקושיא דלא אשכחן תנא דאית ליה תרי חומרי ולומר דמשתעבדי מטלטלי ומדרבי נתן, יש לומר דהגאונים עשו בתקנתם מטלטלי כמקרקעי. אבל מכל מקום אין לה לגבות לא כתובה ולא מזונות מן השבח כדמשמע בבכורות [נ"ב ע"א]. ואפילו אמרה ראו [ב"ב קמ"ג ע"ב], כיון שלוקחת מזונותיה עליה להשביח הנכסים, ואפילו טורחת להשביח כיון שמעשה ידיה שלהם. ועוד כי לא אמרינן ראו וראו לא שייך אלא באשה יורשת. ועוד נראה כי אמרינן בב"מ [מ' ע"א] על אותה (דאמרינן) [דמרי] בר איסק דאין חלוק [בין] נכסים ששבחו מחמת נכסים לשבחו מחמת עצמן מכח הקושיא שמביא ראיה מן המשנה דהשביחו לאמצע וכן אמר רב, ומקשין וכי יש ראיה מרב יותר מן המשנה ומתרצין שרב אמר פרדיסי (וכנסתי דשקלי) [ובוסתני דשתל] הוי כמו שבחו נכסים מחמת נכסים אף על פי שטרח בהן, כל שכן שאם טרחה להלוותם שזהו כמו שבחו נכסים מחמת נכסים. ובכל ענין [אין] לאשה כלל לא כתובה ולא מזונות ותו לא מידי כי הדין עם היורשין ולא תגבה האלמנה לא כתובה ולא מזונות מן השבח. והנראה בעיני כתבתי וחתמתי. משה יחיה ה"ע בן הרב ר' יוסף עמי (זהו מועתק מכתב ידו).
דברי רבי משה שיחיה אין צריכין חיזוק, ואם באתי למלאת דבריו כיהודה ועוד לקרא ודאי הוא כמ"ש ר' משה, דבזמן הזה מתקנת גאונים ואילך דמטלטלי משתעבדי לכתובה ולמזונות אין חילוק בין תפיסה מחיים ולאחר מיתה. אבל מה שכתב ר' דראו לא שייך רק באשה יורשת אבל זאת יש לה(ם) לטרוח עבור היתומים ומעשה ידיה שלהם ואינה יכולה לומר ראו, אין אני רואה דבריו בזה, דהא דתנן [ב"ב קמ"ג ע"ב] ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת מה שהשביחה השביחה לעצמה, לא איירי באמרה בלא בית דין אלא בבית דין, כדאמרינן עלה בירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ג] וכן האשה כו' אמר רבי לא אמרה בבית דין לא הוא שם אמורא דמוקי לה כגון דאמרה בבית דין וכיון דנכסים מועטים הן ואין בהם יותר מכתובה הרי גלתה לדעתה שאינה רוצה להיות ניזונת משל היתומים ולטרחה קמיהון אלא לעכב כל הנכסים לעצמה, [ו]גם קרן גם פירי מכאן ואילך שלה מכי אמרה בבית דין ראו, וכן פירש רשב"ם דראו מהני בנכסים מועטים אף באשה שאינה יורשת לעכב כל הנכסים. [ו]אפילו נכסים מרובים יתר מכתובתה, אם אמרה בבית דין ראו (ש)נ"ל דמה שהשביחה בכדי כתובתה השביחה לעצמה, דאף על גב דמעשה ידיה שלהן, הא קי"ל במסכת קמא [קט"ז ע"ב] דפועל יכול לחזור בו, ודמיא לההיא דפרק הגוזל שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל אם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואיכא מאן דמוקים לה בפועל וכל כמה דלא הדר ביה כברשותיה דבעל הבית דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא, הכא נמי כי אמרה בבית דין ראו מה שהניח לי בעלי הויא לה כתובעת כתובתה בבית דין ואין לה מזונות ושוב אין מעשה ידיה שלהם, ואם נזונת מן הנכסים בלא רשות היתומים
